פסק-דין בתיק ע"פ 40736/07

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין), מיום 15.10.07, בתיק ת 12260/07 - במסגרתו הורשע המערער, בהיעדרו, בביצוע עבירה של נהיגה ברכב בדרך עירונית, במהירות של 118 קמ"ש בעוד המהירות המותרת הנה 80 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54א לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.

בו ביום נגזר דינו של המערער, בהיעדרו כאמור, ל-34 ימי פסילה בפועל, 2 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים, וכן קנס בסך של 1,000ש"ח.

טענות הצדדים

2.         הסנגורית מטעמו של המערער טענה, כי המערער לא קיבל ההזמנה לדיון ולא ראה אותה, ובהתאם, אין כל זכר לאישור מסירה בתיק בית המשפט או באתר המקוון של בית המשפט. בקשתו של המערער לבטל פסק דינו של בית משפט קמא, לאחר שניתן בהיעדרו כאמור, נדחתה בבית משפט קמא. בפועל, לדידה של הסנגורית, לא קיבל המערער יומו בבית המשפט, ומשכך יש להשיב התיק בעניינו לבית משפט קמא, לשם דיון בו. לגופו של עניין טענה הסנגורית, כי המערער אינו יודע מי נהג ברכב ביום ביצוע העבירה, הוא יום ה-19.8.05, שכן נוהגים ברכב 5 נהגים שונים, מבני ביתו של המערער. הללו אינם יכולים להצהיר מי נהג ברכב במועד זה, כך שכאמור, אין לדעת מי היה זה אשר נהג במהירות הנטענת. לחלופין, ביקשה הסנגורית להקל בחומרת עונשו של המערער, שכן זה מסב לו נזק כלכלי רב. יש לזכור, כי המדובר בנהג, המבלה על כבישי הארץ מזה 40 שנים. עברו התעבורתי, יחסית לתקופת הנהיגה הארוכה שלו, אינו מכביד. העבירה האחרונה, אשר בוצעה על ידי המערער, התרחשה לפי 4 שנים וכל עבירות המהירות, הניצבות לחובתו, הנן עבירות של ברירת משפט. 

3.         ב"כ המשיבה התנגד לערעור באשר הריהו ערעור סרק. ככל שנוגע הדבר לאישור המסירה, הרי בתיק בית משפט קמא מצוי אישור משלוח לכתובתו העדכנית של המערער. בזאת יוצאת הרשות ידי חובתה, על פי החוק, עם משלוח ההזמנה לדיון, באמצעות שירותי הדואר הרשום. חזקה היא, כי עם משלוח ההזמנה לדיון, קיבל המערער דבר הדואר. על כן, יש לדחות הטענה, כי לא היה לו יומו בבית המשפט. אין להתעלם עוד, לעניין זה, מעברו התעבורתי של המערער. לחובתו 12 עבירות מהירות, כאשר האחרונה שבהן בוצעה בשנת 2004 ושתיים מתוכן היו עבירות של משפט. ישנן 2 עבירות נוספות של מעבר ברמזור אדום, מן השנים 2001 ו-2003, 2 עבירות של אי עצירה בתמרור עצור, עבירה של עקיפה בצומת, ועוד. אין להתחשב, לאורן של עבירות חמורות שכאלה, בתקופת הזמן הארוכה - בה נוהג המערער.

דיון

4.         עיון בטענות הצדדים ובחומר המצוי בתיק בית משפט קמא מביא אותי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

5.         תחילה, יש לדחות טענתה של הסנגורית, כי לא הומצאה למערער הזמנה לדיון, כדין. הסנגורית טענה, כזכור, כי המערער לא קיבל ההזמנה, לא ראה אותה וכן לא יכול היה לראותה באתר המקוון של בית המשפט, או בתיק בית המשפט.

דיני ההמצאה, ככל שנוגע הדבר לעבירות לפי פקודת התעבורה או תקנותיה, קבועים בסעיפים 239-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי" או "החוק"). סעיף 240 לחוק קובע, בין היתר, כי ככל שנוגע הדבר לעבירות לפי פקודת התעבורה, אשר לא גרמו לתאונת דרכים - בה נחבל אדם חבלה של ממש, הרי נאשם שהוזמן ולא התייצב לבית המשפט, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סנגור מטעמו (ראו סעיף 240(א)(2)). בית המשפט רשאי לדון הנאשם כל עוד סבור הוא, שלא יהיה בשפיטת הנאשם, על דרך זו, כדי לגרום לו לעיוות דין (ראו סעיף 240(א)(3)). ברי, כי בית משפט קמא, אשר הרשיע הנאשם וגזר דינו בהיעדרו, נהג כדין, ולא היה באמור כדי לגרוע מן המערער יומו בבית המשפט.

בהמשך לאמור, תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974 קובעת, כי בעבירות לפי סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי בעניין זה, רואים ההודעה אודות ביצוע העבירה, כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא בשל הימנעותו מלקבלן.

תנאי התקנה האמורים מתקיימים בענייננו, שכן בתיק בית משפט קמא אישור מסירה אודות משלוח ההזמנה לכתובתו המעודכנת של הנאשם בדואר רשום. יתרה מזו, אישור המסירה נתקבל במעונו של הנאשם ונחתם על ידי "אסתי", כמצוין בו (ראו למשל ע"פ (י-ם) 9964/05 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר המשפטי "נבו").

משכך, דין טענותיו של המערער - ככל שנוגע הדבר להמצאת ההזמנה לידיו - להידחות.  

6.         ב"כ המערער טענה עוד, כאמור, כי המערער אינו יודע מי נהג ברכב, ביום ביצוע העבירה, ומשכך אין להרשיעו בה. סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, שעניינו "אחריות בעל הרכב" גורס, כי כאשר בוצעה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו נהג הוא ברכב אותה השעה זולת אם הוכיח מי נהג ברכב או למי מסר החזקה ברכב, נכון למועד ביצוע העבירה. ברי, כי חובת ההוכחה הפוזיטיבית מוטלת על הבעלים הרשום של הרכב וטענתו, כי אין באפשרותו לדעת מי בדיוק נהג ברכב אותה השעה, אינה מגשימה חובת ההוכחה כנדרש (ראו דיון מפורט בנדון במסגרתו של ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 389-390 (פסקה 21)). מכאן, דינה של טענה שכזו להידחות לאלתר ומוטב היה אילולא הועלתה לכתחילה.

7.         לדידי, יש לדחות טענותיה של הסנגורית, כי נסיבותיו האישיות של המערער תומכות בהמתקת עונשו. הסנגורית טענה, כזכור, כי המערער נוהג כבר 40 שנים (אם כי בבקשתו לבית משפט קמא, לבטל רכיב השלילה שבגזר הדין, ציין המערער, כי הוא נוהג 34 שנים) ומשכך, יש להעמיד עברו התעבורתי ביחס לתקופת שהותו הארוכה על כבישי הארץ. תחילה יצוין, כי עברו התעבורתי של המערער, בניגוד לטענותיה של הסנגורית בנדון, אינו קל כלל ועיקר, שכן זה כולל עבירות מהירות ועבירות אי ציות אלה ואחרות, כשם שצוין על ידי ב"כ המשיבה. עברו זה של המערער אינו מתגמד, כהוא זה, אל נוכח שנות נהיגתו הרבות, ואף נראה, כי המערער מקל ראש בהוראותיה של פקודת התעבורה ובתקנותיה.

8.         סיכומם של דברים - דין הערעור, בכללותו, להידחות. אם לא הפקיד המערער רישיונו, עליו לעשות כן עד יום 10.1.08. לא שולם הקנס, אשר הושת על המערער, הרי יש לשלמו עד יום 31.1.08.

ניתן היום, כ"ה בטבת תשס"ח (3 בינואר 2008), בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים .